היום, בעידן שבו היצר תפס בעלות על המציאות, והחומר קיבל מעמד מרכזי, אנחנו חווים בתופעות הלוואי של התרבות הזו, מה שמתבטא בין השאר בנוכחות שלנו בחיים, בהכלה הרגשית וההתמודדות המעמיקה ונשיאת האחראיות כאמצעי לתפיסת המודעות, שלנו, ומעבר אלינו, מה שיוביל לאחדות.

 

אחד הדברים שאפשר למצוא בין שלל התופעות שמנווטות אותנו ואת חיינו, מבלי שנהיה מודעים לכך, היא יכולת המיקוד שלנו.

בתרבות המערבית, בשנות ה-2000, נראה כי היכולת להתמקד פחתהבאיכותה ובמשך שלה. מעבר לכך, יכולת המיקודבעוצמה, מנטרלת את ההשפעה והמודעות לגירויים נוספים מסביב. כך שאימצנו מעין צורת התבוננות מרוחקת, כדרך להתמודד עם מגבלות המיקוד, מה שמשאיר אותנו בשני קצוות שונים:

1. חיים מבלי נוכחות והעמקה, מיקוד שמביא לידיעה, ועל ידי כך, פיתוח מודעות עצמית וסביבתית, שמביאה לאחראיות ואף למוטיבציה ויכולת לשינוי ושיפור.
2. מהצד השני, המיקוד בנקודות מסוימות, בתחומים מסוימים, בעולמות מסוימים, היא מוחלטת, וכך צפייה במסך הפכה למרכזית, לאורך זמן ומאידך, גם עיסוק במקצוע מסוים וביטול ההשקה לתחומים נוספים, וכך גם שיתוף הפעולה וניטרול מערכת היחסים.

הפסדנו מכך הרבה.

האפשרות שלנו לרפא את הקיצוניות הזו, היא המעבר, התיווך והתנועה בין שניהם, תוך ממשק בריא לנפש ולגוף, וחיבור בין הגופים.

כך נקבל יכולת מיקוד ונוכחות ברגע הווה, תוך אפשרות לתפיסה רחבה יותר, ומכילה יותר של החיים, על כל רובדי ההוויה.

התודעה שלנו שואפת להתרחב, זו מהותה, ואם נבחר להרחיבה על דרך ההעמקה וידיעת החיים, נוכל לקבל את מירב האנרגיה מהמלך.

אם נפזר את האנרגיה שלנו, נתמקד לרגעים ספורים, ונשאף לחיים במקביל בכמה ערוצים, נמצא את עצמנו מנהלים את האנרגיה שלנו בלחץ, וללא תמורה מיטבית.

דחיינות, פיזור דעת, חוסר התממשות, קושי בריכוז, בקשב עמוק, במיקוד, במיקוד, בתסכול, מצבי רוח תנודתיים, חוסר סיפוק, כעס ועוד, הם רק ממנעד הרגשות שנחווה עקב תופעה זו.

היכולת לפתור את המצב, להרגיש שאנחנו מצליחים להסתנכרן עם הקצב של חיינו, הוא לנוע כמו הרוח עצמה, איתה הגענו, והיא נושבת בנו, בתוך חיינו:

לנוע מהר, להעמיק, להשאר תמיד בתנועה, ולהמשיך, ומעבר

נשיב ללב את המלוכה, וניתן לו מקום של הכלה, ומשם ננווט את המציאות שלנו, בניהול אנרגיה מדויק בין העולמות שלנו, לעולם אחד שהוא אנחנו, ומעבר.