ובמרוצת השנים, במימד המקום והזמן, הגיע רועה עיזים צעיר אל הכפר. הרועה הצעיר היה נראה כאילו פניו מוארות בזוהר מיוחד, שאותו לא ראתה מעולם הנערה שפגשה אותו לראשונה בפאתי הכפר. הנערה החוזרת מיומה ביער, בו ליקטה עלים וזרעים לסבה המרפא שנודע בכל קצוות הארץ, בחכמתו ויכולתו לראות את מקור הכאב ולתת מזור ומרפא.
“מי אתה נער יקר? מהיכן הגעת ולשם מה?” פנתה אליו בביטחונה הרב הידוע בין נשות הכפר, ‘אותו’, לחשו ביניהן, ‘היא תהיה חייבת לעדן כשתחפוץ להיות אישה לגבר, ביום מן הימים.’
“מרחוק, מן המקומות בהם הייתי ומהם באתי” ענה.
“הלא אתה מהתל בי?”, חייכה הנערה, בטוחה כי תפסה אותו בעת שניסה להביך אותה.
“אין אני מהתל בך, נערה יפיפייה, רק מבקש לומר שאין אני נושא עימי את המקומות בהם הייתי, אלא רק את העיזים שלי, חליל העץ שלי, ואת אשר צברה נשמתי בגלגולי חייה אלו ושקדמו להם. ועכשיו אמרי לי, היכן אוכל לשים את העיזים, ולשתות מעט מים קרירים, ונפשי צמאה?”
נפעמת מאשר אמר, מליבה שהחל לדפוק בחוזקה, ומעיניו הכחולות שבהם הבחינה כעת, הציעה לו להצטרף עימה לבית סבה, שם יש מקום לעיזים, ואף יוכל לסעוד עימם את ארוחת הערב.

“ילדה שלי, הראי לי מה הבאת עימך היום מהיער?” חיבק אותה סבה ושאל.
“סבא יקר, הבאתי עימי מהיער מספר עלים שראיתי, ובהקו בקרני השמש, כשראיתי איך נראה השיח שאותם נשא, ידעתי כי בחוזק שבו הם משתרשים באדמת היער, כך יוכלו להשריש את נפשה של העלמה מהכפר השכן בגופה החולה, שדחה מכוח מחלתו את הנפש, והרעלים יתנקו, כמות שרצית. העלים הירוקים הבהירים היו נראים רעננים מאוד, והנחתי שירעננו את העלמה, ויזרימו דם חדש אל ליבה וממנו. כשהרגשתי אותם על ליבי, ועצמתי עיני, ראיתי כי יש להם תנועה שמפזרת את החיות אל הגוף כולו, כמו הושטת יד של חסד.”
הסב זהר למראה תלמידתו ונכדתו האהובה, שהפליאה בלימודיה מעבר לכל חלומותיו. הוא חבק אותה בכוח אל ליבו, ונישק אותה אינספור פעמים.
“יופי, אהובה שלי, יבוא היום ותוכלי לשבת כאן במקומי ולתת מענה לכל הבאים, למצוא להם מרפא לכל מחלות הגוף, הנפש והרוח שלהם. והיום הזה לא רחוק כפי שנראה לך.” ובאמרו זאת, כיווץ את זוויות פיו וזרק מבטו אל החלון, אל שמי התכלת.
“סבא!”, שמחה הנערה לבשר לו, “הבאתי איתי עוד מהיער! הבאתי איתי רועה צעיר ויפה שמצאתי בפאתי הכפר! הזמנתי אותו לבלות כאן את הלילה ולסעוד עימנו את ארוחת הערב. האם תרצה לפגשו? הוא רוחץ עצמו למטה בחצר.”
“הו, בטח, נערתי, טוב עשית, הכנסת אורחים היא חשובה מעין כמוה. נארח אותו כיד המלך בביתנו הצנוע. כשיהיה מוכן התוכלי לקרוא לי לארוחת הערב, נשוחח מעט על אבק הדרכים, אולי באמתחתו כמה סיפורים מעניינים.”
הנערה ירדה למטה והחלה לבשל את ארוחת הערב במטבח הקטן בבית.

כשהייתה הארוחה מוכנה, קראה לסבה. הרועה היה לידה, היות ועזר לה בבישול, על אף שהפצירה בו לנוח. הוא הרשים אותה בעדינותו ובמיומנותו בחיתוך הירקות ובישולם בתבשיל על האש. הנערה חשבה לעצמה, שלא ראתה מעולם, בין נערי הכפר, נער היודע את רזי המטבח, למעט סבה, שהיה משתמש בידע זה לרקוח ולהכין את תרופות הפלא השונות לחולים שהגיעו אליו.
בישבם, ניגשו הסב והנערה לאכול, כשהבחינו בזווית עיניהם ברועה יושב ולא נע. הוא הידק שתי ידיו אחת אל השנייה ושם אותם אל מול ליבו. אז עצם עיניו והתכוון ככל שידע, פיו ממלמל דבר או שניים. כשפתח עיניו, לא הזיז עדיין את כפות ידיו ואמר “תודה לכם על הכנסת האורחים ועל הארוחה המופלאה. תודה לאלוהים האהוב על כל אשר ברא ועל שהנני כאן אתכם.” ועיניו השרו רוגע וחמימות על שניהם.
הם החלו לאכול בשקט, כשלב הנערה עוד מתרפק על מבט עיניו האוהבות.
הסב שוחח מעט עם הנער וגילה כי הגיע מרחוק, עד כי לא ידע לספר מהיכן. הוא גילה כי אין הוא יודע לספר היכן עבר, היות שעבר בהרבה מקומות, יותר משידע לתאר.
אך סיפורים היו לו לרוב, על אנשים בהם פגש, על מבט עיניהם שידע או לא ידע כי טוב. סיפר על איש זקן ומאושר ועל ילדה קטנה ועצובה, על אישה שמנה שהתארח בביתה וכל אשר עשתה הוא להכין עוגות עשירות בקצפת, מפצה עצמה על היעדר בעל וילדים בחייה, ועל גבר קשה עורף, שאצלו התארח, שעבד מבוקר עד ליל, עד שבתו הקטנה ניגשה אליו ונישקה אותו על לחיו, לוחשת “אבא, בוא הביתה להשכיב אותי לישון”, והוא כורע על ברכיו, מליט ראשו בכפיו ובוכה. המשיך הנער וסיפר על חוויות בהן מצא עצמו מתמוגג מאפיק מים קריר המרווה צימאונם של עדר איילים, מפריחת עצים שמשכה את הציפורים לקנן בהם בית לגוזלים, מפירות אדומים ובשלים שקטף בכל בוקר, עד כי השיח יבש ונראה היה כי הוא מכין עצמו לעונה הבאה, ועוד מפלאי הטבע בהם התבונן.
ובין כל סיפוריו, מצא הסב חוט מקשר. לא היה בהם משום בית, בו מצא עצמו הרועה נח ומניח נפשו להיות בו. בסיס ממנו יוכל לצאת למסעותיו, ואליהם יוכל לחזור. ומהו הבית הזה שמוכר לו כל כך, לסב הזקן, ‘איך יוצרים בית’, והרי ההרגשה היא של בית, ולא העצים הבונים אותו. הרי עצים יש ביער, ואין בהם משום בית.
“מהיכן באת ולאן אתה הולך?” שאל אותו הסב.
“הלא אמרתי לך, איש יקר, לא הגעתי ואין אני הולך.” ענה הנער.
“והלא לא תרצה את ראשך להניח במקום מוכר וידוע, היכן שתדע כי הבית משקף את חייך, והלא לשם אנחנו הולכים, אל הידיעה כי לא לריק נתנו את חיינו, אלא למען ניקח אותם עימנו עוד שלב, כשנגיע בפעם הבאה אל העולם.”
הנער לפתע הניע עיניו רצוא ושוב, שם ליבו שלא ראה זאת מעולם.
“והלא אתה, סב זקן,לשם מה נתת את חייך? ומהו ביתך?” שאל אותו.
“אני הולך כל חיי, ביודעי כי זהו עולם קסום, שבחובו טמונים סודות. בכל דרך שבה בוחר אדם בחייו טמונים סודות רבים, אם בבישול מטעמים הערבים לחיכם של רבים, ואם בחינוך הנערים השובבים בבית הספר, אם בהצגות העוברות מכפר לכפר על עגלת עץ ושחקניהן מבטאים את אשר על ליבם בדרך מצחיקה כל כך, בציוריה של האישה מהבית שלידנו, המתארת את עולמה העשיר הניבט מעיניה, על גבי בד לבן אל הכפר כולו, ובין השדות בהם זורע וקוצר ג’ילברט את החיטה, ממנה טוחן ג’וני את הלחם לכפר כולו. אני, אם תשאל, מוצא עצמי משחר ילדותי, מרגיש את סודות הצמחים, ויודע לרפא מהם את תחלואי האנשים. גזע העץ שיוכל לחיזוק הגוף, ועליו שיוכלו לחליטה למען ייטיבו עם נפשו של אדם השקועה בבוץ, ומבקשת להיחלץ ממנו. ופרחי היער שייטיבו עם רוחו של האדם, יאווררוה מעט, עת ירצה להירגע ולהבריא. וסוד מחלתו של אדם טמונה במהות השיעור שאותו הוא לומד, בנתיב שבו הוא פוסע, בדרכו אל האמת. ואני, רק יכול להיות לו שם, ולתת לו ידי. ביתי, אם שאלת, הוא היכן שליבי, כאן בכפר בו גדלתי, וכאן צחקתי עם הורי ואחותי, היכן שלמדתי את רזי הריפוי בטיולי היומיים ליער הקרוב, להביא משם את הצמחים, היכן שנשאתי את אשתי האהובה לאישה, ואהבנו בכל לבנו, היכן שהקמנו בית וילדנו בן, וכאן קברתי אותו לאחר שנים, בהן נשא אישה, ילד בת יפיפייה, ונהרג עם אשתו, כשקרס עליהם גג הבית באחד הבקרים. כאן גידלתי את נכדתי האהובה ולימדתי אותה כל שידעתי, והנה היא מפליאה ועולה עליי בחכמתה מדי יום ביומו, והרי היא כבר מוכנה לרפא בעצמה את הבאים. זהו הבית. היכן שאני יודע כי בכל קיר ותמונה נשקפים אלי פניי, ובכל גרם מדרגות נלמדו שיעורי והשאירו חותם בליבי. והריני מאושר, להיות כאן היום, ולחיות עדיין, מכיוון שהחיים הם פלא.”
הרועה הצעיר ניגב דמעה מזווית עיניו, והידק את פיו שנפער מתדהמה.
הסב שלח את הרועה ואת הנערה לישון, נשאר יושב על השולחן, מביט בעמל חייו שכרגע התחוור לו.

לאחר שנה, עמד הבית שונה מכפי שהיה.
הסב הזקן נקבר בחצר, ואומרים כי מת כשחיוך על שפתיו.
הרועה הצעיר והיפה נשא את הנערה לאישה, וקול בכיו של ילדם הראשון נשמע בין כתלי הבית.
הרועה מצא לו בית, כשהבין כי האהבה היא שעושה את הבית, ואישה היא זו היוצרת קן חמים בו יוכל לנוח ולהיות באמת. והרי בית הוא היכן שנמצא הלב.
האנשים המשיכו ועודם באים אל הבית בכפר, כדי לבקש מרפא, והנערה שהינה כבר אישה צעירה, מגישה להם את הצמחים בליווי חכמה, בינה ודעת איך להיטיב עם הגוף, לשובב את הנפש ולהקשיב אל הרוח.